1. המדד יקר. מאוד יקר.

מכפיל הרווח של המדד עומד על 26 – זה אומר שהתשואה הצפויה היא רק 3.8%. במילים פשוטות: אתם משלמים 26 פעמים את הרווח השנתי של החברה. זה כמו לקנות דירה ברמת גן במחיר של פנטהאוס בניו יורק.

כשאני מסביר את זה ללקוחות, אני נותן להם דוגמה פשוטה: תארו לעצמכם שאתם קונים עסק שמרוויח 100,000 ₪ בשנה. במכפיל של 26, אתם משלמים עליו 2.6 מיליון ₪. זה אומר שתצטרכו לחכות 26 שנה כדי לקבל בחזרה את ההשקעה שלכם – וזה רק אם הרווח יישאר קבוע! כל משקיע מנוסה יגיד לכם שזה תמחור מטורף.

לשם השוואה, המכפיל הממוצע של המדד על פני השנים הוא בסביבות 16-17. המכפיל הנוכחי מציב אותנו בטריטוריה של "תמחור יתר" קלאסי.

2. הפרדוקס הכלכלי: אגח ממשלתי נותן יותר

כאן זה נהיה מטורף. אגח ממשלתי אמריקאי נותן כיום 4.1% תשואה – יותר מהתשואה הצפויה של ה-S&P! זה אומר שאתם מקבלים סיכון גבוה עם תשואה נמוכה יותר. בעולם ההשקעות, זה נקרא "עסקה רעה".

תחשבו על זה לרגע: מה שההיגיון הכלכלי הבסיסי אומר לנו זה שהשקעה מסוכנת צריכה להציע תשואה גבוהה יותר מהשקעה בטוחה. אם השקעה במניות צפויה להניב פחות מהשקעה באגח ממשלתי, למה בכלל לקחת את הסיכון?

זה קורה לראשונה בהיסטוריה המודרנית. אפילו במשבר 2008, אפילו בדוט-קום של 2000, תמיד הייתה פרמיית סיכון חיובית. הפעם – לא. וזה אמור להדליק לכם נורה אדומה ענקית.

3. אבדתם את היתרונות הישראליים

הגופים המוסדיים בישראל לא ישנים על המשמרת. יש להם גישה לכביש 6, למנהרות הכרמל, לנדל"ן מניב, להנפקות מיוחדות. כשאתם הולכים על S&P 500, אתם מוותרים על כל הזדמנויות הזהב הישראליות האלה.

בוא נדבר על זה ברצינות. כביש 6 מניב לגופים המוסדיים תשואה יציבה של 6-7% בשנה. התשתיות בישראל – רכבות, נמלים, שדות תעופה – הן מנועי צמיחה שמספקים תשואות יציבות לטווח ארוך. הנדל"ן המניב בישראל, שמקושר לדולר ומוגן מאינפלציה, מספק תשואות של 8-9% לשנה.

אבל זה לא רק עניין של תשואה – זה עניין של יציבות. כשהבורסה האמריקאית מתנדנדת, הנדל"ן בישראל ממשיך לתת שכר דירה. כשהטכנולוגיה בסיליקון ואלי מתרסקת, התשתיות בישראל ממשיכות לפעול ולהניב. זה המשמעות האמיתית של פיזור סיכון.

4. הדולר במחיר תקרה

הדולר עומד כיום ברמות גבוהות משמעותית ממחיר שיווי המשקל שלו. הנתונים הכלכליים הנוכחיים תומכים בהתחזקות השקל. אם הדולר יירד 15% – כל הרווח מהמדד יתאדה.

זה אחד הסיכונים הכי גדולים שאיש לא מדבר עליהם. בשנת 2021, כשהדולר היה חזק, הרבה ישראלים השקיעו בנכסים דולריים. אחר כך השקל התחזק ב-15% מול הדולר, ומי שהשקיע בנכסים דולריים בעצם הפסיד כסף למרות שהנכסים עלו.

הנתונים הכלכליים מראים שהשקל צריך להיות חזק יותר – יצוא הטכנולוגיה הישראלית פורח, יש לנו עודף במאזן הסחר, והריבית בישראל גבוהה מבארה"ב. כל הגורמים האלה אמורים לחזק את השקל בטווח הבינוני.

5. השיעור המדמם של יפן

זה מזכיר לי את תחילת שנות ה-90 ואת השוק היפני. אותן טענות בדיוק: "הכלכלה השניה בעולם", "חברות הטכנולוגיה הגדולות", "תשואות עבר פנטסטיות". התוצאה? מדד הניקיי היפני השיג תשואה שלילית למשך 30 שנה.

אני זוכר את הראיונות מאז. אנליסטים מומחים שהסבירו למה יפן תשלוט בעולם הכלכלי. הם דיברו על איכות המוצרים היפנים, על היעילות של השיטה היפנית, על הגדולה של סוני וניסאן. הכל נשמע מושלם, עד שהבועה התפוצצה.

הניקיי עלה מ-7,000 נקודות ב-1980 ל-39,000 נקודות בדצמבר 1989. כולם היו משוכנעים שהוא ימשיך לעלות. אחר כך הוא קרס ל-7,000 נקודות ב-2003, ורק עכשיו, 35 שנה אחרי, הוא התקרב לשיא של 1989. דור שלם של יפנים הפסיד את כספי הפנסיה שלו.

6. אילון מאסק מזהיר (ואיש לא מקשיב)

אפילו אילון מאסק, מנכ"ל אחת החברות הבולטות במדד, מזהיר מההטיה הטכנית. כשכולם קונים מדד, המחירים מתנפחים באופן מלאכותי. זה לא חוכמה – זה בועה.

7. השקעה עיוורת

במדד אתם חייבים לקנות גם את סיליקון ואלי בנק (שקרס השנה) וגם לוותר על סולארדג' הישראלית שהתאוששה אחרי שיצאה מהמדד. זה כמו לקנות דירה בלי לראות אותה.

8. הסיכון האמיתי

בקורונה המדד צנח מעל 30% תוך פחות מחודש. ב-2022 הוא ירד 19.5%. זה לא חיסכון – זה הימור.

9. חוסר הפיזור המסוכן

השקעה במדד אחד במדינה אחת זה הפרה בסיסית של עקרון הפיזור. כמו לשים את כל הביצים בסל אחד – אמריקאי.